פסיכולוגיית מסחר

הישרדות|חוכמה|מנהיגות: הצופן לפיתוח בעלות על החיים שלך

חלק ב' - חוכמה; התמצאות, התמקדות והזדהות

כאשר כתבתי את חלק א', התייחסתי למרדף אחר אושר ומשמעות והצורך הקיים בתיחזוק מתמשך של השניים. זאת משום שבני האדם פגיעים יותר לרגש שלילי מאשר חיובי -ישנה מכסה לשמחה, כמו שקיימת מכסה לחיים. יש גבול כמה אנו יכולים להיות מאושרים, אך המוות מוחלט. עובדה זו לא מחלחלת בכל רגע נתון בתודעה, אך תת-המודע בהחלט מכיר במצב, ומסיבה זו רגעי אושר מספקים אותנו כלכך -הם נדירים פי כמה וכמה מסבל או שיעמום והם מספקים עבורנו מנוחה מהמציאות הקודרת.

השימוש שלי במילה חוכמה (wisdom) שונה מתבונה (אינטליגנציה). תבונה היא מכלול הידע שברשותנו, חוכמה היא האופן שבו אנו מיישמים את אותו הידע בפעולה. השאלה, אם כן, שאני מנסה לענות עליה, היא: כיצד עלינו ליישם את הידע שברשותנו, או -כיצד אמור האדם לשאת עצמו בעולם? ובכן, אני מאמין שחוכמה אינה תוצר בלעדי של ידע, משום שלאורך ההיסטוריה היו (ועדיין ישנם) לא מעט אנשים זדוניים בעלי ידע רב. חוכמה, לדעתי, היא מן מיזוג הכרתי בין ידע לאהבה. אני מאמין שהאדם המוסרי מחפש ידע תחת הדרכתה של האהבה.

במאמר זה אתמקד במתן התייחסות לעצמנו ולקרובינו, ואתן דגש על עיקרון האמפתיה. אני אנסה להסביר כיצד עלינו להתנהל בחיי היומיום ואשתמש במנגנונים ביולוגיים כדוגמה, ומהן הדרישות הפסיכולוגיות המומלצות מאחורי הזדהות כנה עם אדם אחר. אתחיל בכך שהאדם הראשון שעלינו לאהוב הוא עצמנו. רק אנחנו מסוגלים לעמוד בדרכנו לעבר ההצלחה ולגרוע מהתקדמותנו מכל סיבה שהיא -השפלה עצמית, השוואה לאנשים אחרים וכו'. עלינו ללמוד ראשית שעלינו לטפל בעצמנו כאדם הראוי ליחס אוהב ומכבד. כולנו מודעים לעיקרון זה, אך מעטים מבינינו מיישמים אותו כראוי, או בכלל. לכן כל הנאמר תחת עיקרון האמפתיה, נוגע ליחסי האדם עם עצמו במידה זהה ליחסי האדם וחברו.

אמפתיה:

תקשורת רגשית הדדית

קרל רוג'רס, מן האבות המייסדים של הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, גרס שהאדם המודרני לא יודע כיצד לנהל דו-שיח נאות. טענתו היא שרובנו מחפשים לצאת צודקים או להעביר מסר עוד לפני שהתחילה השיחה. המונח צדק מכיל בהכרח מוסריות -אשר נובעת ממוסכמות חברתית, לכן אדם המחפש להיות צודק בכל שיחה יתפרש בהכרח כיהיר, מתנשא וחסר אמפתיה -הרי (לטענתו) הצדק תמיד לצידו, והוא ידאג להזכיר זאת בכל שיחה.  בספרו: "A way of being", מדגיש רוג'רס את חשיבות האמפתיה כאשר מדובר בטיפולים פסיכוטרפיים, שמטרתם היסודית היא מתן אוזן קשבת לרגשותיו של המטופל -תהליך זה של שיתוף הבעיות מוביל את המטופל לסמוך על המטפל, ורק לאחר שנרכש הכבוד, המטפל רשאי לעזור למטופל לפתור את אותן הבעיות.

הרעיון המרכזי באמפתיה הוא התייחסות מירבית למה שהאחר אומר ומרגיש (בעיקר מרגיש), באמצעות הקשבה מתונה ותגובה כנה. אני מדגיש רגש משום שפעמים רבות, כפי שציינתי קודם לכן, אנו אומרים דברים שאיננו מתכוונים לומר, מה שמקשה על הצד המקשיב להבין מה קורה. אמפתיה חותרת להזדהות עם הזולת, וזהו תהליך מסורבל הדורש מאיתנו להיכנס לנעליים זרות ולצפות במציאות דרך עדשה חלופית. קרל יונג, פסיכיאטר שוויצרי אשר עסק רבות בניתוח אישיות והזדהות עם מטופליו, טיפל תכופות בסכיזופרנים -אלו אשר דימיונם אינו מוגבל ורנדומלי בעל כורחם -ומצא שסכיזופרנן 'חדל' להיות סכיזופרן כאשר הוא מוצא לפחות אדם אחד להזדהות עימו. כוונתו הייתה שסימפטומים רבים פוחתים משמעותית (אך לא לחלוטין, כמובן) כאשר הסכיזופרן מגלה שלא רק הוא שומע קולות בראשו, אלא אפילו האדם המוערך ביותר אשר מייצג לדעתו שפיות -המטפל- לוקה באותה הבעיה.

האזינו כדי להבין, לא להגיב.

אני לא יכול להדגיש מספיק את החשיבות של והצורך באמפתיה, אך הבחנה זו של אחד מן הפסיכואנליטיקאים הגדולים בהיסטוריה אמורה להציג כראוי עיקרון זה. בני-האדם נואשים לתשומת לב -ואם להיות ספציפי יותר, הם זקוקים להבנה (או, הכרה בסבל בו הם שרויים). הם צריכים לדעת שהם לא לבד בעולם, שההחלטות והמעמסות שהם נושאים על כתפיהם לא סותרות את המציאות. הם מוכרחים לגלות שיש עוד אנשים שסובלים כמותם.

כולנו מכירים את ההרגשה הנעימה והחמימה המתקבלת דרך עזרה לאדם אחר -כמו שנקבל תחושת סיפוק מהעובדה שעזרנו לו, כך גם נסתפק לדעת שמצבנו לא נורא כפי שהאמנו, מכיוון שהנה מולנו עומד אדם אשר סובל יותר. התגלית שמצבך לא נורא כפי שניפחת אותו להיות, יכולה לתרום למצבך בדומה לתרומה המסופקת לאדם שהזדהית עימו -מכיוון שכעת אינך עוד בתחתית ההיררכיה, משמע רמות הסרוטונין עולות, וכך גם הביטחון שמתלווה אליו.

כאשר אנו מפגינים אמפתיה אין אפילו צורך שנדבר הרבה -או בכלל, מכיוון שתופתעו לגלות כמה אנשים נוטים לחלץ מעצמם מידע אישי ומביך במיוחד אם תתנו להם במה לשפוך עליה את כל הרגשות המודחקים והכואבים שהסתירו עד כה בערפל –הרי שזה כל מה שהם חיפשו מלכתחילה. הפגנת אמפתיה כרוכה באינטליגנציה רגשית גבוהה, וחוסר רצון לצאת צודק -לכן על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות להתנהג בהתאם לרגשות של קרובינו, וזוהי אחריותנו לגלות רגישות וחמלה ולתקן את יחסי הגומלין שבינינו לבין הסביבה.

עליי לציין שלא כל אמפתיה מצטיירת כסגולה. דוגמה לאמפתיה לא בריאה ניתן לאתר בכל אינטרקציה ממוצעת בין הורה (לרוב מדובר באם) לילדיו. "אתה בסדר כפי שאתה" או "אתה מושלם ואל תשתנה לעולם!" -הם וריאציות ממוצעות של הטיפ היומי מפיו של הורה. אך האם יש אמת בהצהרות אלו? האם זה מה שהילד מחפש, או, חשוב מכך, צריך לשמוע? האם זו הצהרה כנה והזדהות לגיטימית עם הילד, או שמדובר בשקר המוסווה מאחורי מסכת אמפתיה?

האם הצהרה מסוג זה לא פוגעת בפוטנציאל של הילד? הרי מי שהוא עכשיו לא מתקרב, ואף לו במעט, למי שהוא יכול להיות במידה ויתאפס על חייו, לא כך? ילד אשר סובל מדיכאון כרוני, מפתח טינה ומרמור אודות הכישלונות שחווה, שרוי בסבל תמידי בשל הנסיבות שהמציאות הנחיתה עליו -אותו ילד יהיה האחרון שירצה לשמוע שהוא "בסדר כמות שהוא".

אותו ילד צריך לשמוע, והוא כבר יודע את זה, שכרגע הוא לא בסדר! נכון לעכשיו הוא אפילו לא קרוב להיות שימושי לעצמו, לקהילתו או למשפחתו, משום שהוא שקוע בעיסוקים שלא תורמים לו להתקדם או לקדם אחרים. לולא יישא באחריות וייקח את עצמו בידיים, אין ביכולתו לממש את הפוטנציאל האין-סופי הממתין לפרוץ ממנו -פוטנציאל המייצג את כל מה שכרגע הוא לא. בכל ילד טמונות אין ספור אפשרויות לתימרון ושיפור האופי, כאלו אשר מתגלמות במציאות אך ורק אם הילד יציב לעצמו מטרות נשגבות ויפעל להשיגן. מטרות התחלתיות מצוינות יהיו שיכוך הסבל ושיפור חייהם שלו ושל סובביו!

מה הם התנאים לשיכוך הסבל ושיפור החיים? לפי דעתי מדובר בהכרת תודה. הכרת תודה תעזור להגן עלייך מפני הסכנות של התקרבנות וטינה -כך בעצם סבל משוכך בחיים הפרטיים ועל כן נוצר שיפור משמעותי בחיי הפרט, החיוביות המופקת כתוצאה מכך זורמת הלאה לחברה. אם לדוגמה הקולגה שלך עובד טוב ממך ומועמד לקידום בעוד שאתה תקוע כבר שנים באותו הסטטוס, אך הנישואים שלו מתפרקים בעוד ששלך יציבים ומאושרים, אצל מי המצב חיובי או מוצלח יותר? או, הסלבריטאי שאתה מעריץ שתיין כרוני וגזען, האם חייו באמת עדיפים על שלך?

אם נדע להעריך את זה אשר ברשותנו, לא נשקע במרמור וטינה סתמיים אודות מה שיש למישהו אחר. תכיר בדברים הטובים שבחייך, וכך עול הטינה והמרמור יוסר מעל כתפייך. לסיכום אצטט את מרטין בובר: "כאשר זוג אנשים מזדהים האחד עם האחר באופן אותנטי והומני, אלוהים הוא החשמל הזורם בין שניהם."

התמצאות והתמקדות:

ישנם עקרונות פיזיולוגיים בסיסיים אשר מניעים את התנהגותינו באופן אוטומטי והם מוסתרים מאיתנו. זאת בעיקר משום שהידע אינו מונגש כראוי לציבור. מהסיבה הזו אני מאמין שאם נדע כיצד גופנו פועל, נוכל לתפוס אותו על חם כאשר אנו מתנהגים באופן הפוגע במוניטין ובאישיות שלנו. ראשית עלינו להפוך מודעים לידע שאיננו מודעים לו, כך תפיסתנו את המציאות תתעדכן ונדע להסתגל בהתאם.

המציאות תציג את מה שנתמקד בו

ז'אן פיאז'ה, הפסיכולוג ההתפתחותי הגדול בכל הזמנים, פיתח את המונח "סכמה קוגניטיבית" כדי לתאר את המנגנון אשר אחראי לתדרך את פעולותינו, באמצעות איחסון מידע במאגרי הזיכרון. מטרתה לייצב את יחסי הגומלין שלנו עם הסביבה, והיא מושפעת (בין היתר) מרפלקס ההתמצאות (Orienting reflex). רפקס זה אחראי לשגר תגובה מובנית בעת תרחיש לא צפוי (לדוגמה דפיקה בדלת שתעורר את תשומת ליבנו).

יש לציין שלא מדובר ברפלקס בהלה, משום שהשניים מונעים מסיבות שונות. רפלקס בהלה מונע כאמצעי הגנה בעת לחץ פתאומי המעורר חרדה. רפלקס ההתמצאות מוצת כאשר דבר מה מעורר את סקרנותנו כתוצאה משינוי סביבתי.

אם נצלצל בפעמון ליד כלב, תגובתו האוטומטית תהיה סיבוב הראש לעבר הפעמון. אם אנחנו נשמע רעש פתאומי, נסובב את הראש גם אנחנו. זהו רפלקס קדום הקיים בכל בעלי-החיים. נסובב את הראש לפני שננתח את הרעש או מקורו, משום שפעולה קודמת להבנה. לכן ניתן להתייחס אליו כאינסטינקט המעורר את סקרנותנו.

דוגמה נוספת להמחשת קיומו של רפלקס ההתמצאות ניתן לזהות בבגידה במערכת יחסים. אם חזרתם הביתה לאחר יום עבודה מפרך, רק כדי לגלות שבן או בת הזוג שלכם בגדו בכם, כל מה שחשבתם שידעתם אודות האדם שמולכם הפך לשקר מוחלט, ובן זוג מוכר ואהוב הפך לאדם זר ומאיים. זיהינו אי-התאמה בין הסכמה למציאות. לא די בכך, אלא שהעולם התהפך לחלוטין ועתה אתם פגיעים לחרדה ודיכאון כרוניים -הרי אמון מכונן את המפתח לכל מערכת יחסים מוצלחת, והוא התרסק בעת קליטת החדשות.

רפלקס ההתמצאות הונע כאשר ליבכם נעצר ומחשבות לא הספיקו להתרוצץ בתודעתכם. לאחר שהתעוררה סקרנותכם (אם כי במובן שלילי) תמצאו את עצמכם מנתחים את האירוע כדי למצוא את מקור הבעיה: איך הוא/היא לא מתבייש/ת? האם אני עשיתי משהו לא בסדר? האם הזוגיות הייתה שבורה מלכתחילה ולא היה ביכולתי לשנות שום דבר? האם פספסתי משהו שהייתי צריך להתייחס אליו? טעות יכולה להיווצר אך ורק אם ישנו ידע-קודם שלא תואם למציאות, אחרת כיצד נדע שטעינו? כל עוד אין מידע חדש המשנה ומתאים את תפיסתנו, לא יהיה צורך בהתמצאות או סקרנות -הרי אם אין צורך במידע חדש משתמע שאנו יודעים הכל -כל מה שקורה מניב את התוצאות הרצויות והצפויות, משמע אין לנו מה ללמוד ואנחנו תמיד צודקים.

אז האדם שחשבנו שהכרנו הפך לאיש זר, ועתה עלינו להתסגל לתמונת המצב הנוכחית. כל טעות מובילה להתאמה, לשינוי, וכל שינוי מועיל בגיבוש הבנה מעודכנת אודות העולם. במילים אחרות ניתן לומר שטעות היא המפתח לחוכמה. אפילו אירוע חסר חשיבות כמו רעש פתאומי יפיק סקרנות מצידנו לעברו -מה שאומר שרפלקס ההתמצאות הוא הגורם המכריע את סקרנותנו הראשונית, במה נתעניין, או, לעבר מה "נסובב את הראש".

אך כמובן שלא די בלסובב את הראש על מנת למשוך את תשומת ליבנו, הרי שנצטרך להתעניין בגירוי ולחקור אותו אם נרצה להבין אותו. תחילה מתעוררת סקרנותנו, ובעקבותיה קם הצורך לחקור לעומק. הסקרנות היא זרז להתעסקות במה שמעניין אותנו -הרי שאין לנו מושג למה לנו להתעסק במה שאנו סקרנים לגביו -אך נתעסק בו בכל מקרה. אלגוריה לכך נמצאת בתנ"ך, והיא הופעתו הראשונית של הנחש כהתגלמות הזדון והערמומיות.

הנחש משכנע (מעורר את סקרנותה) את חווה לאכול מן העץ את הפרי האסור. הוא מציע לה "לחטוא", משום שה' סירב לכך בתוקף מתוך הטענה שאדם וחווה "בסדר כמות שהם", ועליהם להסתפק בגן-העדן שכונן למענם. ובכן, מה מייצג בבהירות את הנטייה האנושית לטעות אם לא אי ציות לקול המוסר בשל סקרנות? כאשר חווה נוגסת בפרי היא הופכת "מודעת" -אותה מודעות מציתה בושה והסתתרות מפני ה'. מוטיף זה מתאר כיצד סקרנות הובילה את האדם לחטוא לראשונה, אך באותה נשימה היא הגורם המרכזי להיווצרות מודעותו. טעות מובילה לגילוי שכבות המציאות המוסתרות מאיתנו. לכן אם נחקור את הגירוי המעורר את סקרנותנו, תתרחב הבנתנו את המציאות -אך התרחבות זו של ידע לנצח מעורבת בטעויות.

הנחש כשטן, מוביל לחטא הראשון של האדם

לאחר שסקרנותנו הוצתה, מוחנו אחראי להפעיל את מנגנון ההתמקדות באופן אוטומטי. העיניים שלנו אחראיות לכך, וזאת משום שהן מוגבלות מאוד מאחר והן מנסות לצמצם את התמונה המורכבת שמולנו לכדי תצוגה פשוטה שמוחנו יקלוט -אם לא היה כך, היינו יכולים לראות הכל, כל הזמן. אחת הסיבות העיקריות לכך שאנו מוגבלים ויזואלית היא הגומה המרכזית (Fovea) הממוקמת מאחורי העין. זהו האזור ברשתית העין אשר בו מתבצע עיקר תהליך הראייה, האזור בו מתקבלת התמונה לאחר התמקדות באמצעות הקרנית והעדשה. כדי להמחיש, תושיטו אצבע מול פניכם והתמקדו בה, שימו לב כיצד האצבע הופכת חדה וברורה, בעוד ששאר התמונה הופכת פריפריאלית (היקפית; רזו' נמוכה) -זוהי הגומה המרכזית בפעולה.

תפקידה של הגומה המרכזית, מה שנתמקד בו הוא מה שנראה!

הגומה המרכזית מכילה מעל לרבע מיליון פוטורצפטורים (קולטני אור), משמע אנו מעכלים המון מידע ויזואלי בלי שנהיה מודעים לכך. זה אומר שהעיניים שלנו אחראיות לסנן מידע לא רלוונטי לטובת מידע משמעותי: מה שנראה ונתמקד בו, מסנן את התוכן שלא נראה ולא נתמקד בו. בדומה לכך, מטרות שנציב בחיים -מטרות שנבחר להתמקד בהן, יבטלו את שאר המטרות שהיינו יכולים אך בחרנו לא להתמקד בהן! אם רפלקס ההתמצאות אחראי לסובב את ראשנו לעבר גירוי מסקרן, הרי שהתמקדות באותו הגירוי תהפוך אותו למטרה -המטרה ברורה, בעוד ששאר האפשרויות נותרות פריפריאליות. עובדה זו נוגעת לכל תחום בחיים שבו בחרנו לעסוק.

תחום כלשהו מעורר את סקרנותנו, ובאמצעות התמקדות ממושכת אנו הופכים למומחים בו. מה שנעסוק בו, מייצג את מה שחשוב לנו -אחרת למה לנו להתעסק בו מרצוננו החופשי? לא יהיה מגוחך להסיק, אם כן, שרפלקס ההתמצאות והגומה המרכזית מייצגים את האופן בו אנו נושאים את עצמנו בעולם! אנו מורכבים ביולוגית כך שהצבת מטרה, התמקדות בה והתקדמות לעברה, מהווים את דרכי הפעולה האוטומטיים שלנו!

ישנה חשיבות גדולה יותר עבורנו בהתקדמות לעבר המטרה מהשגת המטרה עצמה, מהסיבה הזו כאשר אנו מסיימים סרט או סדרה אנו מתמלאים תחושת ריקנות ולא שמחה -הרי שנסתיימה לה ההתרפתקה, מה שמצריך גירוי חדש שיעורר את סקרנותנו! כל הישג ממוטט את המשחק, ומפיק צורך במשחק חדש, מטרה חדשה. בדומה לסיזיפוס, הגעה ליעד תוביל להתדרדרותו של התהליך עצמו, משום שהמטרה הסופית הושגה, ועתה קם הצורך למקם ערך חדש במעלה סולם הערכים.

הציבו מטרות. תדאגו שכל מטרה שהצבתם תעמוד בשורה עם סולם הערכים האישי שלכם. אל תפחדו לטעות, משום שטעות היא המפתח לחוכמה. תתמקדו ותעבדו קשה עד כמה שאתם יכולים לפחות בנושא אחד. צפו בהתקדמותכם בעקבות התמקדותכם. תכבדו את קהילתכם. האזינו בכבוד וגלו רגישות בעת הצורך. אל תאפשרו לגורמים חיצוניים להכתיב עבורכם את שאיפותיכם -אדרבא, עליכם להיות פרואקטיביים ולנהל את חייכם באופן עצמאי -רק כך תניבו את הסיפוק האופטימלי מכל עיסוק שבו תבחרו להתמחות. רק באמצעות קידום העצמי יהיה מסוגל האדם לקדם את קהילתו לעבר עתיד בהיר וחיובי יותר -עלינו להבין זאת, להאמין בכך ולפעול בהתאם.

בואו נדבר- תרגיל לחידוד האמפתיה באדם:

רוג'רס הציע חלופה מושלמת לשיפור יכולות התקשורת שלנו בעת דו-שיח. מילים יהיו עוצמתיות בהקשר הנכון, והנכון מבין כולם מבוסס כבוד כמובן. כאן המעשה בא לידי ביטוי במילים. הוא גרס כי המטרות בניהול דו-שיח הן חתירה לאמת וחיפוש הדדי אחר צדק -כלומר, גם אם נדבר עם מישהו שמתוך 50 הצהרות שנאמרו, 49 מהן שגויות -חילוץ המשפט הבודד הנכון יועיל לזרימה מתמשכת של השיחה ואולי אף ישנה הנחות-קדם של אחד מהשניים אודות העולם. רוג'רס מציג תרגיל שמטרתו לספק פרספקטיבה ביקורתית לכישורני כמאזינים: במקום לחכות לתורנו לדבר ולכפות את דעתנו, עלינו להקשיב בתשומת לב מתונה לדעותיו ורגשותיו של האחר, וכאשר זה סיים לדבר, עלינו לנסח מחדש את מה שאמר (על מנת להראות שאין אנו מחכים לתורנו לדבר, אלא מנסים לחלץ את מוסר ההשכל מן הנאמר), באופן מדויק ולשביעות רצונו -כלומר, עליו להסכים עם הנוסח המחודש. המטרה המרכזית בדו-שיח היא חילוץ אמת משותפת מתוך השקפות עולם נבדלות. תהליך זה אולי נשמע מובן מאיליו וקל לביצוע, אך אמליץ לכם לנסות וכך תגלו עד כמה קשה להתייחס ולהזדהות עם האחר.

 

Ben Kogan

פסיכולוגיה | מסחר | תזונה

כתבות מאותו תחום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Back to top button
{ "symbols": [ { "title": "S&P 500", "proName": "OANDA:SPX500USD" }, { "title": "נאסדק 100", "proName": "OANDA:NAS100USD" }, { "title": "EUR/USD", "proName": "FX_IDC:EURUSD" }, { "title": "BTC/USD", "proName": "BITSTAMP:BTCUSD" }, { "title": "ETH/USD", "proName": "BITSTAMP:ETHUSD" } ], "colorTheme": "light", "isTransparent": false, "displayMode": "adaptive", "locale": "he_IL" }
Close
Close